אין זהות יהודית בלי החגים
אריה ברנע
החתום מעלה, יהודי לא־דתי, רוצה בכך שהעם היהודי יוסיף להתקיים לא רק פיזית, אלא גם תרבותית. ייתכן שרוגל אלפר ("למה אני מסרב להגיד חג שמח", "הארץ", 16.4) איננו רוצה בקיום מהסוג השני, ולפחות איננו רוצה להשתייך לעם הזה. בכל מקרה, אין בנמצא זהות יהודית שאיננה כוללת את ראש השנה ואת חג הפסח, אין זהות יהודית שהתנ"ך וחגיו אינם עומדים בבסיסה.
החגים, אומר לנו אלפר, הם נשק לשיבוש השגרה וכלי ליצירת אקסטזה לאומנית. בעיני מקשטים החגים את השגרה, אם כי זו רק תוצאת לוואי שלהם. ביסודם החגים הם תזכורת לערכים לאומיים או דתיים ולערכים אנושיים גם יחד וכלי לקידומם. הלאומנות, אלפר, נמצאת בעיני המתבונן. זהות לאומית היא ייחודו התרבותי של עם. לאומנות, לעומת זאת, פירושה שנאה כלפי שאר העמים. הטענה שזהו המסר של חגי ישראל נמצאת בעיני הפרשן, משום שבאותם חגים אפשר למצוא מסרים אחרים לחלוטין, ואין כל צורך לתת להם גט כריתות כדי להיות נאמן להומניזם.
כמה דוגמאות מתוך רשימת החגים והמועדים: בפורים אפשר להתמקד בפרשה של תליית משפחתו של המן, ענישה קולקטיבית לכל דבר שהיתה בדורות ההם בגדר נורמה. אפשר גם לטעון, שהצלת היהודים בעבר, שמחת הילדים בהווה והמתנות לאביונים הן העיקר. הזרם המרכזי של היהדות מראשיתה בא לעולם גם כדי להתמרד נגד הנורמות המקולקלות ההן, כדי לקבוע את הכלל "לא תרצח" וכדי לספר את סיפורו של אברהם אבינו הצועק כלפי השמים "האף תספה צדיק עם רשע?" האם תליית בני המן היא מרכזית ביהדות, ואילו המסר המוסרי של מייסד העם היהודי שולי?
גם בפסח אפשר להתמקד בפרשת הענישה הקולקטיבית של המצרים באמצעות עשר המכות, לפי התפישה שהיתה מקובלת בזמנים ההם; ואולם, אפשר גם לשוב ולהזכיר לעצמנו את זעקתו האנושית של אברהם, ואת גערתו המדרשית של האל במלאכיו: "מעשי ידי (המצרים) טובעים בים, ואתם אומרים שירה?" זהו ויכוח פנים־יהודי עתיק. אפשר לראות בפסח חג של חירות לעם ולאדם. אפשר לאמץ אל לבנו את פרשנותו של ציבור גדול של שחורים אמריקאים, אשר מצא ב"שלח את עמי" היהודי גם מסר כלל־אנושי. אפשר לחזור הביתה ולהתחבר אל החג הנוסף, חג עדתי שהיה לכלל־לאומי: המימונה, שביסודה היא אירוע חגיגי של פתיחת הדלת והלב כלפי הזולת היהודי והערבי.
יום השואה, מועד ישראלי רשמי, מזכיר את אסוננו הגדול. גם היהודים הם בני אדם, ואין שום לאומנות בתזכורת השנתית לרציחתם של מיליונים, שנעשתה במטרה לכלות את העם כולו. ניתן לראות באירוע זה גם תזכורת לחובתנו להילחם בגזענות, לחנך לערך כבוד האדם, להושיט יד לעמים נרדפים.
ביום הזיכרון, מועד ישראלי אף הוא, אנו חולקים כבוד לזכרם של חיילים שהגנו עלינו ומאמצים אל לבנו את המשפחות השכולות. זהו מעשה אנושי מובהק. נוסף לכך אפשר להעניק בו משקל מיוחד לשאיפתנו שבעתיד לא ייפלו חיילים ולא יירצחו אזרחים, לרצוננו בשלום המוכרז במגילת העצמאות. זהו המסמך שראוי להעמיד גם במרכזו של יום העצמאות. המגילה היא יסוד עצמאותנו המדינית, וגם יסוד הדמוקרטיה הישראלית הרצויה, ששוויון הזכויות במרכזה.
אני מזמין את אלפר לשקול מחדש אם יש לו עניין להתנתק משמחת החגים בפרט ומהמורשת היהודית בכלל, או שמא הוא מוכן לתרום את חלקו לפרשנותן האנושית ולמאבק עליה כפי שעושים יהודים טובים, טובים באמת, לאורך כל הדורות.
_________________________________________________________
הכותב הוא מנהל קריית החינוך על שם בן־גוריון בעמק חפר
"הארץ", 19.04.2017
