אני כבר אחנך אותו
אריה ברנע
זמן קצר לפני המסע לפולין נסעה המשלחת להכנה המרוכזת שכללה גם לינה. סמוך לשעת כיבוי האורות פגשה אחת המורות חבורה של שבעה תלמידים שהכריזו שהם עושים את דרכם לחדרים. כעבור זמן קצר התגנבו השבעה למקום מפגש שנקבע מראש והיטיבו ליבם בנרגילה. אותה מורה הבחינה במעשה. לאחר נזיפה חמורה מפי ראש המשלחת השלימה המשלחת את יום ההכנות ושבה הביתה. למחרת הגיעו עברייני המשמעת, הוריהם ומוריהם לחדרי.
גערתי בחבורה בחריפות: תלמידים אלה הביאו איתם צרכי עישון אסורים והשתמשו בהם, התעלמו מהכללים ומעלו באמון המורים. רוב חברי הצוות החינוכי ציפו לכך שאמנע מהתלמידים את ההשתתפות במסע לפולין, גם למען יראו האחרים וייראו. חשבתי שההצעה נבונה, אולם ייתכן שיש דרך נבונה עוד יותר. הבטתי בפניהם של התלמידים וראיתי בושה וחרטה. נזכרתי בעברם החיובי בבית ספרנו, ואז החלטתי לנצל את פרק-הזמן שנותר לנו עד המסע ולמצוא פתרון מקורי.
יצרנו קשר עם מועדון של ניצולי שואה. הקבוצה כולה התחייבה להתייצב בו פעמים אחדות, להושיט כל עזרה שתידרש וליצור קשר אישי עם ניצולים. כך עשתה. העול שהוטל על החבורה היה מורגש בהחלט, אולם תכנו לא היה תוקפני או משפיל. הקשר בין הצעירים לאחת ממשפחות הניצולים נמשך עד היום, שבע שנים אחרי האירוע. כאשר אחד מהתלמידים-דאז סיים בהצלחה קורס צבאי, בקהל ישבו הוריו – וזוג הזקנים ממועדון הניצולים. החבורה כולה אומרת שהרוויחה רווח גדול מהקשר המיוחד שיצרה ב-2010.
לאחר שנים נודע לי שראש המשלחת, שבתחילת התהליך כעס כעס רב על החלפת העונש המהדהד בתכנית חינוכית, ראה בכך בדיעבד נקודת מפנה אישית והוסיף רובד משמעותי להשקפתו החינוכית.
עד כמה מועילה הענישה במסגרת החינוך? אצל רבים מאיתנו קיימת תחושת בטן שלפיה העונש הוא הכלי החינוכי המרכזי. אם יידעו הילדים שהפרת משמעת גוררת מחיר כבד, לא יעזו להפר אותה. לפי השקפה זו, אנשי חינוך אשר פותרים בעיות התנהגות באמצעות שיחה מלב אל לב ובדרכים מתונות אחרות מפגינים רכרוכיות. הם מדברים במקום לעשות.
תפיסה זו קשורה להשקפת עולם רחבה יותר: כשישראלי אומר "אני כבר אחנך אותו", הוא מתכוון להטיל על זולתו עונש כבד כדי לשפר את התנהגותו. על בסיס רעיוני כזה מושתתות הדיקטטורות כולן. וראה זה פלא: כמעט אף אחד מאיתנו איננו רוצה לחיות בדיקטטורה. דווקא המדינות הקשוחות האלה מתמוטטות לאורך ההיסטוריה, מהאימפריות של ימי קדם ועד גרמניה הנאצית, הגוש המזרחי ורודנויות ערב, ואילו המדינות החופשיות מחזיקות מעמד.
האמת היא שפחד איננו המניע העיקרי שביסוד ההתנהגות האנושית. רוב האנשים אינם מתנהגים ביומיום רק מתוך פחד מעונש, אלא כדי להשיג מטרות חיוביות בעיניהם. לכבוד העצמי, לאהבה ולנאמנות יש בחיינו משקל גדול בהרבה מאשר לפחד. בכל גיל, ובעיקר בגיל ההתבגרות, ענישה מופרזת עלולה לשבור את רוחם של החלשים יותר – ולגרור מרד אצל החזקים יותר. התמרדות מסוג זה צפויה ליצור מעגל-קסמים של עברות ועונשים אשר סופו בחברה עתידית שהכוחנות עומדת במרכזה.
המבקש לבנות חברה סובלנית, טוב יעשה אם יפתח בכך בגיל הילדות. ענישה היא אמצעי כשר, אבל לעיתים רחוקות ובאופן מידתי. הדרך החינוכית המשפיעה ביותר על אנשים צעירים מעמידה במרכז את היחס האנושי ואת האמון, את הכבוד ואת האהבה. זו בדיוק דמותו של הבוגר הרצוי בעינינו, ובנייתה של דמות עתידית זו מתחילה בדמותנו-שלנו כבר היום.
______________________________________________________________________________
הכותב הוא מנהל קריית החינוך על שם בן-גוריון בעמק חפר, מחבר הספר "חינוך: על פיתוחם של אדם וחברה
